התמודדות עם סכיזופרניה וטיפול בקליניקה

 

ראשית אומר משהו על הדימוי הנוראי של המחלה הזאת, קשה לחיות עם התיוג שדבק בך. אפשר להתבונן על הקושי העיקרי שיש בזה, שלמעשה יש כאן בעיקר הפחתה של יכולת, אנשים עם יכולת מסוימת שפחתה עם השנים. אתה יכול להיות מבריק  שהברק בו הועם, ברגע שתאובחן כחולה בסכיזופרניה תחשב באופן אוטומטי כבעל פחות יכולת מכאלה שלא מאובחנים, ואין זה כך. יש קושי והוא משתנה מאדם לאדם  כאשר ההתבוננות צריכה להיות אינדיבידואלית ולא סטיגמתית. האירועים בהם קימות מחשבות שווא (דמיונות קיצוניים והזויים) הם נדירים יחסית, בדרך כלל יש התעסקות במחשבות ודמיונות באופן מסוים שיכול לאפשר תפקוד, בהקצנה אפשר לומר שלכולנו יש טווח מסוים של מחשבות שווא (ממחשבות רדיפה – הוא בטח מדבר עלי ונגדי, לפעמים זה נכון ולעיתים לא) בסדר גודל מסוים, כולנו מחפשים לדעת משהו על האמת של הקיום. חלקנו חיים באזורים פחות ברורים.

 החברה הרי מתקשה לקבל את מה ששונה, לעיתים יש ביטויים של רוחניות גבוה התבוננות אחרת על המציאות משהו שחורג מהנורמה, יש שאלה האם זו חריגה אפשרית או מוגזמת. את המציאות ניתן לתפוס בדרכים רבות. אפשר להתבונן על השונה בעיניים סקרניות חוקרות ומכבדות ואפשר לזלזל להקטין ולהוציא מהתחום. אפשר להרחיב את הדיון הזה באופן ניכר ולרמה יותר פילוסופית, אך זו לא מטרתי. מה שאני מרוצה להדגיש זה את השאלה התפקודית. כאשר ההתבוננות הייחודית על המציאות מלווה בהתדרדרות תפקודית יש לנו בעיה אמיתית. ואני מכוון את עיקר המאמצים בטיפול למציאת דרך תפקודית טובה וייחודית לאדם שמתמודד עם הקושי, למען האמת הדבר נכון בכל מקרה של אדם שפונה לטיפול. במקרה שאדם ממתמודד עם סכיזופרניה. כדאי להבין את הסיפור שלו גם אם לא תקף, יש בו אמיתות יחסית וייחודית לו במאה אחוז שצריך וכדאי להקשיב להן.

ענין נוסף וקשה שנגזר מאותו קלון חברתי שמוטל על המתמודד, היא הבדידות, נראה שזה ענין שחוזר ונשנה בקשיים רבים, אך כאן הוא קשה עוד יותר. וגם כאן לטיפול יש תרומה משמעותית.  הרצון שלנו להיות חלק ממערכת של קשרים שמתאימים לנו במרחק ואינטימיות, כאשר היכולת הבין אישית שלנו נפגעת ברור שהמרקם העדין הזה של יצירת קשרים מופר ואנו מוצאים עצמנו אט אט מחוץ למעגל החברתי. בהתמודדות הספציפית כאן, יש חשיבות לשימור מעגלים חברתיים.  למוסדות המטפלים יש התארגנויות של פעילות מגוונת דרך סל שיקום שהיא מאוד חשובה וכמובן הקשר הטיפולי שנותן עוגן ייחודי שמלווה את האדם בהתמודדות  שלו עם המציאות והזרות שבה פוסע במשעולי היום יום.

כיום עיקר ההתייחסות הטיפולית שמופנות למתמודדים היא באמצעות מפגשים עם פסיכיאטר אחת לתקופה, הקשר שנוצר שם בין המטפל למטופל הוא דל יחסית ויש בו משום הענייניות ולעיתים קרובות גם עוינות. לחלק גדול מהמתמודדים יש עוינות כלפי הטיפול התרופתי שבדרך כלל מותיר בהם סימני לוואי מעבר לתלות הבלתי נחשקת בסוג כזה של טיפול שכמו מגדיר את האדם בעיני עצמו כחולה, נגזר מכך שהפסיכיאטר הוא לא האדם שאפשר לפתח אליו יחס קרוב. כך שמפגש טיפולי אמיתי הוא חשוב ואחר ואני סבור שלא מספיק ברור לגופים המוסדיים ולחברה.

למעשה אדם שמוצא עצמו בשולי החברה עם קשיי תפקוד , דימוי עצמי נמוך ועוד. מאוד זקוק להתייחסות תראפויטית עקבית ואיכותית, בשביל להצליח להביא אותו לשיפור והתאמה בין מה שקורה לו במציאות לעולמו הפנימי, הביקורת מצד הסביבה ואחרים משמעותיים שלעיתים קרובות פגועים מאוד בעצמם, ממה שקורה למתמודד עצמו. וגם הם זקוקים להכוונה והכלה. ההתמודדות עם מתמודד נפש היא מורכבת ומצריכה הרבה סבלנות משאיבים רגשיים ולמעשה אף אחד לא ערוך לזה מבעוד מועד, זה תמיד הפתעה גבולה והתמודדות מאוד משמעותית.

כל אילו רק מדגישים את הצורך בטיפול  רגשי. יש שיאמרו שהאפשרות לשינוי, שיפור או בשפה מקצועית הפרוגנוזה הטיפולית לא מאוד גבוה ולכן אין מה לטרוח ולהשקיע משאבים. שזה ממש איוולת ואף עמדה לא אנושית. שוב העניין צריך להיות בהתבוננות אישית. שיפור ולו גם קטן במערך היחסים המשפחתי או בתפקוד יכול לאפשר נקודת מבט אחרת ולהכניס הרבה אופטימיות להתמודדות ואם הזמן יכול להוביל לשינוי ותתגבש לה דרך חיובית ומותאמת למה שאפשר.

בקיצור צריך אופטימיות, אמונה וגם מבט מקצועי וייחודי של איש מקצוע עם ניסיון בדבר.