מלכודת של אשמה

במצב של משבר, על רקע הציפיה להתפתחות ושינוי, מתחיל להופיע ניכור בין הבנ/בת להורים. ההורה שמשקיע את מיטב זמנו , פועלו ומחשבותיו בילדו מרגיש איך כל השקעתו יורדת לטימיון. זו פגיעה מאוד קשה, בערך העצמי של ההורה וקרקע להיווצרות האשמות וכעס רב, לצד רגשות של דאגה וחמלה כלפי הילד. לעיתים קורה שההורים מתפצלים באופן חד, בין מי שדואג למי שכועס, כאשר ברור לי, שיש חלקים של העמדה הזאת אצל  שניהם. הילד מצידו חש אשם על כך שלא עומד בציפיות, מנגד מאשים את הוריו בהתפתחותו הלקויה, חש לא יכול ומאוד נפגע בהערכתו העצמית. חש מאכזב ומאוכזב, "מישהו צריך להיות אשם במצב שנוצר". אולי זו התורשה הדפוקה, שסדרה לילדים כלים פחות טוב, להתמודדות בחיים (וגם זה באשמת הוריו). החשיבה התמידית אני מתנהג כך כאבי או כאמי, כמו מוסרת את האחריות ממני והלאה לדמות ההורית. נוצר מצב שכל דרישה לתפקוד עוברת דרך השדה הזה של האשמות הדדיות ושל מי האחריות לחוסר התפקוד וההיתקעות. במצב של אשמה עצמית והאשמת האחר, קשה מאוד ליצר תנועה, זה מצב שמביא להיתקעות ולחוסר התיפקוד שנוצר. למשל:  "זה לא שקשה לי לקום בבוקר ולצאת למטלות החיים המורכבת, זה חוסר מצב הרוח שלי והורי הבעייתים, שמעכירים את האווירה בבית ובאים בדרישות לא הגיוניות כלפי". במקביל ההורה דואג וחומל  על ילדו הסובל. אכן המצב דורש הרבה הכלה בכדי לצאת להתמודדות. בעיות בדימוי עצמי דורשות הכלה וחמלה זה ברור. אך כאן יש קונפליקט ברור ומובנה , שבמצב כזה הילד נוטה לא לבא בדרישות כלפי עצמו ונכנס למצב של הימנעות בשל חוסר ביטחון ביכולותיו וההורה נדרש לאתגר ולעודד לפעולה. כך שבעמדה ההורית הקלאסית תמיד יש מתח בין הכלה וחמלה לקושי לדרישה ועידוד לפעולה. במצב כרוני של חוסר תפקוד , קשיים אישיותיים ואף מחלה נפשית או סימנים של היווצרותה. הקושי רב ודורש פעולה ועזרה מקצועית. נוצר מצב שצריך לשמר את שני המרכיבים, של תמיכה ועידוד לפעולה ובמצב הרגשי שנוצר יש בלבול ואין משאבים לכך.