יותר ויותר אני נתקל בקליניקה, בגברים שפונים לטיפול ולתמיכה, בשלבים של אמצע החיים. אחרי שכבר הגשימו את מטרות העל שהוצבו בפניהם, כמו הגשמה מקצועית וביסוס משפחה. מה אז אתה שואל את עצמך. מה האתגר הבא. חיים ללא אתגר הם כמו חיים ללא משמעות. כמו שבתחילת הבגרות הצעירה, אפשר לראות הרבה התעסקות עם משמעות החיים וחיפוש כיוון או דרך, התעסקות שפוחתת, מניסיוני כמטפל, לאחר שהחיים תופסים כיוון ועולים על פסים של משמעות. גם אם לא נמצאת המשמעות האולטימטיבית לקיומנו הרי שהנחת יסודות ראשונים להתפתחות מקצועית ובין אישית, מספקת התנעה של החיים לאחר תקופת הלימודים והיציאה לעצמאות. כל זה מספיק להניע את המשמעות בחיינו למשך שני העשורים הבאים.
אז כשמגיעים למה שנתפס כאמצע החיים, שלב שבו יש מחשבה וסיכום מסוים, של מה עשינו מה הספקנו, כבר יש הוכחות לא מבוטלות לכיוון ופעולה שמתבצעים הלכה למעשה. יש גם הבנה לכך, שהחיים הם לא משאב שאין לו סוף. ברגע שאדם מבין שהגיע לחצי הוא מתחיל לחשב את דרכו לסוף. הזמן נהייה יותר יקר ערך והרצון לממש פנטזיות ומשאלות כמוסות עולה. ההבנה שאין זמן לבזבז מתחדדת. מתעוררות שאלות של משמעות ואף דוחק מסוים בביצועים, כי הרי אנחנו על זמן שאול.
דמויות משמעותיות שעיצבו את האישיות שלנו במהלך ההתבגרות והגדילה מתחילות להזדקן. לצד זה, ילדינו עדיין נשענים עלינו. כמו אתה נהייה יותר ברשות עצמך ומעמדך מתבסס.
לכך אני מוסיף את מה שנהוג לחשוב, כי גברים עסוקים יותר מנשים בלהוכיח עצמם כלפי פנים וכלפי חוץ, והם נתקלים לעיתים ברצון לעבור לאתגר הבא.
כך שבסמיכות הזאת של שתי הבנות מרכזיות -המודעות לסוף וההבנה שיש ברשותך יכולת, ביחד עם האתוס הגברי הזה שדורש לכבוש ולהוכיח, גורם לרצון לתנועה. כאמור, בקליניקה אני נתקל בסוג המשבר הנ''ל בסביבות גילאי ה- 40 ומעלה.
גברים בשנים אלה נוטים יותר לקחת סיכון ואחריות מבחינה מקצועית, להרחיב את העסק ולפרוץ למקומות חדשים, או במישור של היחסים הזוגיים כאשר כבר מופיעים מזה זמן סימנים של עייפות בקשר, עולה לעיתים גם רצון לממש את הפוטנציאל המיני לפני שידעך. כאן מופיעים משברים, פרידות, בגידות, לעיתים מחשבה על יחסים פתוחים שעשויים להצליח, אך יש בהם הרבה פוטנציאל למשבר.
מה שמופיע אז, זה הרבה התלבטות וקושי, כל אחד לפי סגנונו. מי שמרבה במחשבה ותהפוכות נפש, או זה שנוטה לפעולה מהירה וחסרת עכבות עם תוצאות הרות הגורל. ואז עלול למצוא את עצמו במערבולת של אשמה גדולה וניסיונות לטשטשה.
פוטנציאל הנזק הוא רב, הרס של יחסים או משאבים כלכליים, עומד כאן על הפרק.
בעידן שלנו, של מימוש עצמי ואינדיבידואליזם, קשה לעצור שור בדישו ויש שאלה האם כדאי. האם אפשר לתמרן את הצורך המתפרץ והטבעי הזה בשינוי למשהו שיוביל לטוב. זאת אחת המשימות של הטיפול. לשקול את הדברים. לדבר על זה באופן פתוח ללא שיפוטיות מתוך מקום אישי ואינדיבידואלי. אפשר להתסכל על זה כמשבר, אני מעדיף להתבונן על זה כמשבר שניתן להתפתח ממנו, תנועה התפתחותית שצריך להוציא ממנה את המיטב ולהיזהר מהמוקשים שלצד הדרך. אני סבור כי כל גבר עובר זאת בצורה זו או אחרת וככל הנראה זו היא דרכם של החיים.
