המלחמה, ובנות ובני הזוג שבבית

מלחמת "חרבות ברזל" שנמשכת מזה שנה ואין לדעת מתי תסתיים, מטילה מעמסה רבה על החיילים שבחזית ועל בני ובנות הזוג בעורף שחווים את המלחמה בצורה שונה בתכלית - כר נרחב למשברים שכולם תוצאה של מצב מיוחד זה.

בני ובנות הזוג מגוייסים בהרבה מקרים לתקופות זמן ארוכות. אם המלחמה לא פוגשת טראומה, חרדה או חוסר הסתגלות, היא נחווית בלא מעט מהמקרים כסוג של "התרוממות רוח" ומשמעות, כמשהו קמאי ושורשי שנוגע במהות ה"גבריות הקלאסית" שקשה להביא לידי ביטוי בחיי היום יום. אין להתפלא על-כך שכאשר ניתנת ללא מעט גברים ההזדמנות להגן על המולדת, הם נרתמים למשימה בהתלהבות תוך שהם זוכים בכך להרבה הערכה וכבוד על הסיכון וההקרבה שיש במעשיהם.

לעומתם, בנות ובני הזוג שנותרו בעורף חווים רגשות שונים לחלוטין. אמנם בשלב הראשון הם מצליחים לשתף פעולה עם הנרטיב המלחמתי לנוכח כובד האחריות והתרוממות הרוח, אלא שמהר מאוד הם מגלים שהם נותרו מאחור ושבעבודתם אין הרבה זוהר ותהילה. אם הם הורים הם חווים הורות יחידנית ושגרה שוחקת, קשה ומעיקה שאין בה תהילה וזוהר.

כשבן או בת הזוג חוזרים הביתה, הם מתקשים לא אחת להתרגל למצב החדש. אמנם הם שמחים להשיל מעל עצמם את עול המשימות, האחריות, חוסר השינה וחרדת המוות, אך לא אחת הם מתחילים להתגעגע לאותה משימה "גדולה" שהוטלה עליהם. אחד המטופלים אמר: "החזרה הביתה, דומה לחזרה ללימודים אחרי החופש הגדול, רק שהפעם לא רק שה'חופש' הרבה יותר משמעותי, הוא סוג של 'חופשת אקסטרים' שאחריה ההסתגלות לשגרה קשה ביותר".

בן או בת הזוג שחשים שאין הערכה מספיקה לפועלם יהיו מרוחקים ולא נגישים, ולא אחת יפגינו פגיעות ועלבון על כך שתרומתם למאמץ אינה מקבלת את ההכרה הראויה. ואכן, אני מבחין ביותר ויותר מקרים של ערעור התא המשפחתי והזוגי בעקבות המלחמה ומצבים של רגרסייה ביחסים, שמציפים גם לא מעט תסכולים ותהיות מעבר. השאלה הנשאלת היא האם התנועה היא חד כיוונית והאם אפשר לצמוח מהמשבר?

באם לבני הזוג יש מודעות ורצון, טיפול והכוונה יסייעו להם לצמוח מהסיטואציה המורכבת למקום של פתיחות והבנה.