על דמעות ידיעה ועמדה גברית

יש איזה מחשבה שכדאי לעודד בכי וביטוי רגשי, עמדה שכיחה של מטפלים ומטפלות. גישה זו מתמקדת בהבנה שהבכי יכול לשמש כאמצעי לפרוק רגשות עמוקים ומורכבים, וכי הוא עשוי להוות דרך להזדכך ולחוות קטרזיס. קטרזיס, או שחרור רגשי, הוא תהליך שבו אדם משתחרר מהכאב או מהמתח הנפשי שלו באמצעות דמעות. עם זאת, בפועל, כל אדם יתקשה לרצות לבטא משהו שמכאיב לו ומרגש אותו באופן הזה. ישנם אנשים שמרגישים חוסר נוחות או אפילו פחד מהביטוי של רגשותיהם, ולכן אני רוצה להסתכל על זה בזווית נוספת, אשר תסייע להבין את המורכבות של הנושא.

ביון, פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן בריטי חשוב, מדבר על קישורים של ידיעה. הוא מתייחס לידיעה שמתבססת ברמה הרגשית, כלומר, מדובר בידיעה שנוצרת לא רק מהבנה קוגניטיבית אלא גם מתוך חוויות רגשיות עמוקות. חוויה שאתה עובר דרכה ולמד, היא חוויה שמחברת אותך לתחושות ולזיכרונות, והיא יכולה להיות משמעותית מאוד. יש משהו בהזלת דמעות שיש בו סוג של הכרה בידע. הרגע הזה של הצפה רגשית, שבו דמעות זולגות, יכול לשטוף אותך בהכרה מסוימת, כמו רגע של הבנה עמוקה או תובנה חדשה. בעצם מדובר גם ברגע שיכול להעיד על ידיעה. אישורי הידיעה שמתרחשים בחיינו הם מוגבלים למדי, וכאשר זה קורה דרך בכי, הרי שקיבלנו אישור לדבר על רגשותינו. זהו היבט נוסף מעבר לצער שמקושר לעניין הבכי, שכן בכי יכול לשמש גם כאמצעי לתקשורת פנימית עם עצמנו.

חוסר היכולת להתחבר לבכי הוא כמו ערוץ חסום, אולי כמו אובדן היכולת לחלום, כמו משהו ביכולת העיבוד נחסם ולא מתאפשר. הכוונה כאן היא לכך שלעתים קרובות אנשים חווים קשיים בביטוי רגשותיהם, מה שמוביל לתחושות של בדידות או ניכור. כגבר, אני מכיר את הזיהוי השלילי עם האפשרות הזאת. בכי נחשב לעיתים קרובות לא גברי ולא מתאפשר, מה שמקנה לו תווית של חולשה. בכלל, סממנים לא גבריים הם בעייתיים בביטויים, והשפעתם על הגברים היא משמעותית. אפשר לומר שבכלל נראה שגברים ונשים לא ירצו לחשוף את פגיעותם בפומבי, אך אצל גברים באופן כללי, גם בחדרי חדרים, הערוץ הזה נחשב לא רצוי. בעיניי, מדובר בעצם בתופעה של תקשורת פנימית, שבה גברים מתקשים לבטא את רגשותיהם, דבר שמוביל לפערים בתקשורת ובקשרים עם אחרים.

ננסי צודרו, פסיכואנליטיקאית שמזוהה עם הזרם הפמיניסטי ומתמודדת עם שאלות ההזדהות של גברים ונשים, מדברת על ההזדהות אצל גברים. היא מציינת כי גבר מגדיר את עצמו כלא בת, ומדובר בהגדרה שמבוססת על תהליכי הנפש והחברה. היעדר האב שנמצא פחות בבית (כך זה לפחות היה פעם) משפיע על הדינמיקה המשפחתית, והבן מפנים תפקיד שאינו לגמרי ברור, ולא מתוך קשרים רגשיים. כתוצאה מכך, הוא עשוי לחוות נתק מהאם ומהאב. הגבריות כרוכה בהכחשת קשרי התלות באם, וכך נוצר מצב שבו הבן מנתק את עצמו מאחרים. הגבריות נבנית על סמך הדחקת הנשיות שבתוכו והפחתה מערכה, דבר שמוביל להימנעות מביטוי רגשי. אז ברור שהבכי שמזוהה כנשי, מודר, ויש הימנעות גורפת בביטויה, אך כמו שציינתי, מדובר גם בסוג של תקשורת פנימית של הבנה והפנמה.

אני לא מטיף לעידוד בכי או הזלת דמעות, זו פשוט פונקציה אנושית שכדאי להתייחס אליה בפרופורציות מתאימות. בכי יכול להיות כלי חשוב לעיבוד רגשות, אך הוא לא הדרך היחידה. כמו שאני מציין, חשוב להבין שהבכי הוא למעשה גם אמצעי חשוב של עיבוד והפנמה, שמסייע לאנשים להתמודד עם כאבם ולחוות את רגשותיהם באופן בריא. יש מקום להכיר בכך שכולנו, גברים ונשים כאחד, זקוקים למקום לבטא את עצמנו, גם אם זה כולל דמעות, ושזה חלק מהחוויה האנושית המשותפת שלנו.