נראה שאנחנו בבור עמוק כואב, משהו שבעוצמתו אינו מוכר. החששות כבדים מבית וחוץ. המחשבה והאמונה שאנחנו מוגנים נפגעה באופן משמעותי. והפוסט טראומה תחלחל ותהיה מנת חלקם של רבים. למרות זאת, צריך לומר, שהשגרה תחזור והיא כבר חוזרת, באופן היחודי שתתרקם. למרות החששות והדאגה.
רבים מחפשים לעשות משהו לתרום להיות למועיל, נראה שלשבת בבית ללא מעש זה הפתרון הכי גרוע שאפשרי. נרצה לקטוף ירקות בעוטף, לארגן מנות חמות לחיילים או לטפל בפוסט טראומתי מיוצאי המסיבה בהתנדבות, כל אחד לפי כישוריו. הרי להילחם בחזית מעטים יכולים, כל אחד בוחר לפי צו אמונתו ויכולותיו.
אפשר, להתבונן בעדכונים החוזרים על עצמם, מצבם של המפונים, הקושי של הממשלה להתמודד עם הקשיים, וסיפורי הגבורה שיש רבים מהם ויש בהם בכדי לנטוע מידה רבה של אופטימיות. זו אפשרות, לבטח עדיפה מהתבוננות מסוכנת בסרטוני זוועות, מחשבות שמתרוצצות בראש על אוזלת יד, האשמות שונות, כל אלה ממש לא מסבות נחת.
אצל רובינו , יש איזה ניסיון למצוא את האשם, כמו התמקדות באיזה רע אחד גדול שכל האשם בו תוך התעלמות מהמורכבות של הסיטואציה. להרגשתי כרגע יש כר נוח להתפתחות הלכי רוח קונספירטיבים, שאני מעריך שמבטאים הרבה חרדה וכעס.
. כדאי יותר להתנדב לעשות משהו מלהיות תחת נטל ההצפה התקשורתית . ובעיקר סבלנות ואורך רוח, אין כרגע פתרון אחיד וחד משמעי וגם כנראה שלא להכל תהיינה תשובות. אחרי הכל הגדר נפרצה וכך גם ביטחוננו האישי. הצלחנו לחסום את הפריצה וכעת מתקנים ומגבשים מה שנפרץ ביננו. מי שנפגע ישירות יתמודד עם זה זמן רב ובטח לא תהיה לו רפואה שלמה וכאן נדרש טיפול עומק מקצועי בפוסט טראומה.
כולנו נמצאים באיזה מעגל של נזק, בפגישה טיפולית אפשר לאוורר את המחשבות למצוא מה כן אפשר לעשות, לעודד פעולה ולחפש את האופטימי שקיים גם בסיטואציה הזאת. רצוי להגביר את שכבות המגן שנסדקו, להצמיח עור חדש ואדפטיבי למצב.
נמשיך כמו שממשיכים. כך הם החיים בארץ הזאת.