על יכולת הריכוז המתדרדרת

באמת קשה להתרכז לאחרונה, אני מרים את הספר מתחיל לקרוא, תוך מספר שורות לא רב, אני מניח אותו בחזרה. לעיתים זה הפרעה מבחוץ שמניעה אותי לנתק את הקשב למה שקורה על הדפים. הפלפון מציץ, הבת מבקשת. לעיתים אילו הדפים בעצמם, שלא מסוגלים לרתק אותי כבר בתחילתו של המסופר ולעיתים ולמרבה הפלא, בגלל ענין לא נעים שמתגלה בהם. כזה שמעורר בך משהו לא נעים בהתמודדות מולו, אמירה קשה, משהו עם עוצמה לא מידתית הזדהות גדולה מדי, ואני בעדינותי מפסיק. כמו הסבילות לדבר, למצוא בו ענין ולהתמיד נמצאת בירידה, נראה שפעם הייתי סבלן יותר ומאפשר יותר התנסות טרם החלטה לזניחה של הניסיון להבין מה מופיע על הדף.

מה זה ריכוז בעצם, האם אנחנו נולדים אתו? מתרגלים אותו במהלך החיים? האם אפשר להשפיע עליו? נראה שהחיים העכשוויים מצמצמים בהדרגה את היכולת שלנו להתרכז בדבר, היכולת להשתהות בעניין מצטמצמת. המח דורש גירויים וסיפוקים מידיים, וכאלו שלא דורשים הרבה השקעה.

אני מחפש אשמים ואחראים למצב, מה שנוסף לחיינו בשנים האחרונות וגורם להתדרדרות/שינוי הזה הוא הפלפון שלנו. כמו הפלפון נהפך לבין לווייתו הצמוד ביותר של האדם, אפשר לכנותו בכינוי "ידידו הטוב של האדם" ומדיח את הכלב מעמדה זו אך לנוכח דברי והגילויים המצטברים בנושא ברור שהפלאפון הוא חרב פיפיות.

נראה שהמעשה האווילי הזה של לחפור פחמן מהאדמה ולפזר אותו באטמוספרה הוא לא הזיהום היחיד שהחיים המודרניים מייצרים.

הפלפון משנה את דרך ויכולת החשיבה. חברות הפלפון והאפליקציות למדו היטב את המוח האנושי וגורמות לו למוח, להיות תלוי ומותנה. החפץ הזה שמלווה אותנו לכל מקום ואנו מתבוננים בו ללא הרף בצפייה למסר חברתי מזדמן או באיזו פעילות רפטטיבית עם תגמול קטן אך מתקיים. גורם לנו להתמכר אליו ולקיים קשר מאוד תלוי במכשיר. המכשיר מביס את היכולת שלנו להשתהות ולשהות. גורם לנו לצרוך סיפוקים חסרי משמעות וכאלה שהם מיידים ונטולי מאמץ.

החיפוש אחר ענין שיכול להתבטא באמירה המוכרת של הילדות "אמא אין לי מה לעשות" תפס טרמפ על הנייד פותר הבעיות וכמו יש מה לעשות פתאום, באופן הכי שטחי ומאוד לא יצרתי.

במאמר בעיתון הארץ מה 15 לאפריל 2022, מדובר על התופעה בהרחבה. בין היתר נאמר שם שעורכי התוכן שאליו אנו חשופים למדו לספק לנו מידות אקראיות של ענין, כאשר נמנע מאתנו תוכן רציף ובעל משמעות כי המוח אוהב אקראיות כך אנחנו נתקלים בשפע של נונסנס מתסכל שמוצג ויזואלית באופן נעים ומושך אך הוא ריק למדי, מבחינתי זה גילוי ממש מעורר כעס, ומסביר את השטחיות ששורה בהרבה. יש כאן ממש גניבת דעת אולי אפשר לכנות זאת גניבת מוחות. אני חש בזה כבר זמן מה את הזליגה של המשמעות מהדברים ואת החיפוש התמידי אחר משהו אמיתי ואמין.

מטופל חכם וצעיר שגדל עם פלפון. אמר לי שההתבוננות במסך הפלפון משולה להתבוננות מפעם באש, כמו האש הקמאית הזאת שהפנטה וארגנו לה במשך שנים המירה עצמה לפלפון המרצד ופלאותיו. כמו הפלפון תופס את הבין לבין שיש כמה דקות בין פעילות לפעילות, הרי לא נתבונן סתם סביבנו. פעם היינו מעשנים, אולי זה הסבר חלקי להצלחה הבעייתית של הסגריה.

לצד הפלפון שמתגלה כישות טכנולוגית עם היבטים בעיתיים מאוד. יש גם את העניין של האמון, ככל שהזמנים משתנים אנחנו הרבה פחות תמימים. האמון שלנו בדבר נהייה מוגבל. כך שבמקרה של חשד ולו קל שמה שאנחנו נתקלים בו לא נאמר ממקום אוטנטי, ששוב מוכרים לנו כלום אנחנו מתנתקים. גם לזה יש משקל בבחירה שלנו לא להאמין להתעמק בדבר.

ובכלל המסר החברתי הכללי, מדבר על מה שבה מהר, עברו הימים שהיה ערך ללימודי פילוסופיה ועומק כלשהם, קרנם של מדעי הרוח בירידה והמהירות של החיים נוסקת ומשוטחת.

אוקי אז מה עושים, העולם מתחמם והמציאות מתאיידת, יופי. לא בשביל זה אני כותב את זה, כי המסקנה עד כאן תתאם להפניה לאשפוז או לפחות לדיכאון מאוד מתוקף.

אז מה שעושים, זה בעיקר לתרגל נשימות, מדיטציה יוגה, למנן את השימוש בפלפון. ולהיות מודעים, כמו תמיד לפתח מודעות. יתכן שלשחק כמה דקות סודקו במהלך היום בפלפון זה לא ענין מאוד טרגי. אך לי ברור שכניעה ללא תנאי לפלפון ולתרבות שסוחף אחריו זו בעיה גדולה.

למדיטציה ולשלוחותיה המתבססות על הכאן ועכשיו, על נוכחות בזמן הווה ולמעשה על אימון של השתהות. עיקר הבעיה היא המלחמה בסיפוקים המיידיים והריקים המוצעים לנו ומטשטשים את מחשבותינו. למדיטציה יש כוח נגדי. בלי להיכנס לדיונים פילוסופים דתיים, פשוט תרגול טכני ואימון של נשימות או תנועה.

באמת קשה להתרכז לאחרונה. אני מרים את הספר ומתחיל לקרוא, אך לאחר מספר שורות אני מניח אותו בחזרה. לפעמים זו הפרעה חיצונית שמסיחה את דעתי מהכתוב. הפלאפון מציץ, הבת מבקשת. לפעמים אלו הדפים עצמם שלא מצליחים לרתק אותי מההתחלה, ולעיתים, למרבה הפלא, זה בגלל משהו לא נעים שמתברר בהם. משהו שמעורר תחושה לא נעימה, אמירה קשה או הזדהות רבה מדי, ואני בעדינותי מפסיק. הסבלנות לדבר, למצוא בו עניין ולהתמיד, נמצאת בירידה. נראה שפעם הייתי סבלן יותר ומאפשר יותר ניסיון לפני שהחלטתי לנטוש את הקריאה.

מהו ריכוז בעצם? האם אנחנו נולדים איתו? מתרגלים אותו במהלך החיים? האם אפשר להשפיע עליו? נראה שהחיים הנוכחיים מצמצמים בהדרגה את היכולת שלנו להתרכז בדבר אחד. המוח דורש גירויים וסיפוקים מיידיים, כאלו שלא דורשים הרבה השקעה.

אני מחפש אשמים לשינוי הזה, ומה שנוסף לחיינו בשנים האחרונות וגורם לכך הוא הפלאפון שלנו. הפלאפון הפך לידידו הטוב של האדם, אך ברור שהוא חרב פיפיות.

נראה שהמעשה האווילי של חפירת פחמן מהאדמה ופיזורו באטמוספרה אינו הזיהום היחיד שהחיים המודרניים מייצרים.

הפלאפון משנה את דרך ויכולת החשיבה. חברות הפלאפון והאפליקציות למדו היטב את המוח האנושי וגורמות לו להיות תלוי ומותנה. החפץ הזה שמלווה אותנו לכל מקום ואנו מתבוננים בו ללא הרף, גורם לנו להתמכר וליצור קשר תלותי. המכשיר מביס את היכולת שלנו להשתהות ולשהות, וגורם לנו לצרוך סיפוקים חסרי משמעות ומיידיים.

החיפוש אחר עניין, שמתבטא באמירה המוכרת "אמא, אין לי מה לעשות", תפס טרמפ על הנייד הפותר בעיות. וכמו יש מה לעשות פתאום, באופן הכי שטחי ולא יצירתי.

במאמר בעיתון הארץ מה-15 באפריל 2022, מדובר על התופעה בהרחבה. נאמר שם שעורכי התוכן שאליו אנו חשופים למדו לספק לנו מידות אקראיות של עניין, כשהמוח אוהב אקראיות. כך אנו נתקלים בשפע של נונסנס מתסכל שמוצג ויזואלית באופן נעים אך ריק למדי. מבחינתי זה גילוי מעורר כעס, ומסביר את השטחיות השוררת בהרבה. יש כאן גניבת דעת ואולי גניבת מוחות. אני חש בזליגה של המשמעות מהדברים ובחיפוש התמידי אחר משהו אמיתי ואמין.

מטופל חכם וצעיר שגדל עם פלאפון אמר לי שההתבוננות במסך הפלאפון דומה להתבוננות באש בעבר. כמו האש הקמאית שהפנטה אותנו, הפלאפון המרצד תפס את מקומה. כמו הפלאפון תופס את הזמן שבין פעילות לפעילות. פעם היינו מעשנים, אולי זה מסביר את הצלחת הסיגריה.

לצד הפלאפון, שמתגלה כישות טכנולוגית עם היבטים בעייתיים, יש גם את עניין האמון. ככל שהזמנים משתנים, אנו פחות תמימים. האמון שלנו מוגבל. במקרה של חשד קל שמה שאנו נתקלים בו לא אוטנטי, אנו מתנתקים. גם לזה יש משקל בבחירה שלנו לא להאמין ולהעמיק.

המסר החברתי הכללי מדבר על מה שבא מהר. עברו הימים שהיה ערך ללימודי פילוסופיה ועומק כלשהם, קרנם של מדעי הרוח בירידה והמהירות של החיים עולה.

אז מה עושים? העולם מתחמם והמציאות מתאיידת. לא בשביל זה אני כותב את זה, כי המסקנה עד כאן תוביל להפניה לאשפוז או לפחות לדיכאון מתוקף.

אז מה שעושים זה לתרגל נשימות, מדיטציה, יוגה, ולמנן את השימוש בפלאפון. להיות מודעים, לפתח מודעות. ייתכן שלשחק כמה דקות סודוקו בפלאפון זה לא עניין טרגי, אך ברור לי שכניעה ללא תנאי לפלאפון ולתרבות שהוא סוחף זו בעיה גדולה.

למדיטציה ולשלוחותיה המתבססות על הכאן ועכשיו, על נוכחות בזמן הווה ולמעשה על אימון של השתהות, יש כוח נגדי. בלי להיכנס לדיונים פילוסופיים דתיים, פשוט תרגול טכני ואימון של נשימות או תנועה.